איך להציב גבולות לחיים מאושרים יותר (

אני מקווה שסיפור יום ההולדת שלי יעזור לך להציב גבולות ולהרגיש מחובר טוב יותר לאנשים שאתה אוהב. הרצון שלי להציב גבולות היה קשור מאוד לדרך בה רציתי לחגוג ולמעשה לחיות את חיי.

כשעמדתי באולם הבאולינג האפלולי, ידעתי שאני צריך לשמוח להיות כאן אבל כל מה שיכולתי לחשוב עליו זה הנעליים. אם אין לי כוונה לעשות באולינג... האם אני עדיין צריך לנעול נעלי באולינג? אם לא אעשה זאת, האם כולם יחשבו שמשהו לא בסדר איתי?

מוניטור התינוק הטוב ביותר 2024

הלוואי וידעתי אז להציב גבולות

הייתי בשיקגו למפגש עסקי עם חבורה של יזמים יצירתיים, כ-30 אנשים שפגשתי לראשונה מוקדם יותר באותה שנה. בתור מופנם, לפעמים אני מוצף בקבוצות גדולות יותר, אבל שמחתי להיות במפגש שני; אני לומד להכיר ומכניס אנשים לאט לאט. אחרי יום שבילינו בלימוד רזי הקופירייטינג, הלכנו לבאולינג או, במקרה שלי, העמדנו פנים שהם עושים כדור, בתקווה שזכינו לנהל כמה שיחות משמעותיות אחד על אחד עם החברים החדשים שלי. בזמן שהתרגשתי, התחלתי להרגיש גם אימה זוחלת שלא הייתה קשורה לנעליים.

באותו בוקר, התעוררתי בחדר המלון שלי בתחושת הקלה. זה היה יום ההולדת שלי אבל בגלל שנסעתי, פעם אחת לא הייתי צריך לדאוג מהפתעות יום הולדת; אין גרסאות מיוחדות של שיר יום ההולדת שנמחא כפיים במסעדה, נרות שלעולם אינם כבים בזמן שכולם בוהים בי על ההלם וההנאה שלי. במקום זאת נהניתי משיחות טלפון נחמדות מהאהובים שלי ומהפרחים שבעלי שלח. ידעתי שלא אצטרך לשמוע על יום ההולדת שלי למשך שארית היום, שהרגיש כמו מתנה בפני עצמה.

אבל במהלך הסדנה באותו אחר הצהריים, חבר חדש אחד קרא, יום הולדת שמח, קורטני! כשהודיתי לה, הבטן שלי נכנסה לקשר הדוק. איך היא ידעה? לא סיפרתי לאף אחד. עכשיו, כשהלכתי לכיוון המסלולים של אולם הבאולינג, הייתי על הקצה וחיפשתי הפתעות.

אני שונא להיות מופתע. אני לא מתכוון להפתעות עדינות, כמו הודעת טקסט, מייל או כרטיס בדואר. אלה מקסימים! אבל אני לא יכול לסבול הפתעות רועשות, מזעזעות או באות עם שיר או נרות... לא תודה. זה לא שאני שונאת את יום ההולדת שלי. אני אסיר תודה בכל שנה כשזה מגיע, אני פשוט מרגיש לא בנוח להיות במוקד תשומת הלב של יום ההולדת. אז כל שנה, אני צריך להכין את עצמי לאנשים ששרים לי. כל שנה אני כופה חיוך, משאלה ומכיבה את הנרות. כל שנה, המשאלה זהה: בשנה הבאה, בבקשה אל תשיר לי יום הולדת שמח. בסופו של דבר, לקח לי כמעט 50 שנה לומר את המשאלה הזו לאף אחד מלבד היקום.

עם נעלי הבאולינג עדיין ביד הרמתי את מבטי, יצאתי מהמחשבות וחזרתי לקבוצה, מנסה למצוא שיחה שאוכל להצטרף אליה. לפתע השתררה בחדר הדממה. אחריה הגיעה במהירות שאיפה קולקטיבית, זו שאני יכול להרגיש בעצמותי מדי שנה לפני שהשיר הזה מתחיל. אני מרגיש חולה. מאחורי, מישהו פורץ בשירה, יום הולדת שמח לך... לאווווו. בִּרְצִינוּת? באולם באולינג? ואז כולם מצטרפים. אני לא מכיר טוב את רוב הקבוצה שלי ואני בכלל לא מכיר את הזרים האחרים באולם הבאולינג! אני מבועת. כל העולם בוהה בי. או לפחות כל עולם הבאולינג בוהה בי.

למה משמשת אבקת תינוקות

אני מטיח חיוך גדול על פניי ומשתדל לא לבכות כשהעוגה עם הנרות מתקרבת וכל החברים החדשים שלי מגבירים את השירה שלהם. מישהו נותן לי כרטיס ומתבדח על כך שמכיוון שאני מינימליסט, אני כנראה אזרוק אותו. כולנו צוחקים (אחד מאיתנו עדיין מנסה לא לבכות). באופן הגיוני, אני יודע שהכל בא ממקום של אהבה וחגיגה. ובכל זאת, אני רוצה לרוץ חזרה לחדר במלון שלי, להיכנס מתחת לשמיכות ולהעמיד פנים שמעולם לא קמתי מהמיטה מלכתחילה.

זו לא הייתה הפעם הראשונה שרציתי לבכות על יום ההולדת שלי

כשהייתי בן 49, שמעתי לחישות על חגיגת יום הולדת 50. כזה שבעלי התרגש מאוד לתכנן. כזה שלא רציתי נואשות. כשישבתי מול המטפלת שלי וסיפרתי לה על איך אני מפחדת ממה שתהיה ההפתעה המשפחתית המהנה הזו, היא אמרה, למה שלא תגידי לו שאת לא רוצה מסיבת יום הולדת בהפתעה? אממ, מה? סליחה? אני יכול פשוט להגיד את זה? אני יכול פשוט להגיד למישהו שעושה משהו מתחשב לא לעשות את זה? כמו כן, למה היה צריך מטפל לתת לי רשות לבקש את מה שאני רוצה? הכל נשמע כל כך פשוט. עם האפשרות החדשה הזו, הרגשתי חופשי.

כשסיפרתי לבעלי, הבנתי כמה זה לא פשוט. לא רציתי מסיבת יום הולדת בהפתעה אבל הוא רצה לעשות לי אחת. זה לקח יותר משיחה עדינה אחת, אבל הגענו לשם. ביום ההולדת ה-50 שלי, במקום לחייך דרך פסוק אחר של יום הולדת שמח, ברחתי מצוק בלה ג'ולה (עם איש מקצוע מיומן בגלישה), אכלתי טאקו דגים מנקודת החוף האהובה עליי עם אנשים שאני אוהב וחגגתי עם גלים, כלבי ים ושקיעה שלעולם לא אשכח. קיבלתי את כל מה שרציתי כי פעם אחת אמרתי בקול מה אני רוצה ומה לא.

אני יודע שאני לא לבד

אולי הסלידה שלי מלשיר ולחגוג אותך נשמעת לך מוזרה, אבל ממה שלמדתי, אני לא לבד. בסקר שערכתי עם אנשים שנרשמו לניוזלטר שלי, למדתי מאלפי משתתפים שיותר מ-75% מכם לא אוהבים ששרים לאף אחד מהם ו-77% מ-75% מעולם לא סיפרו לאף אחד. בסקר הזה אנשים גם שיתפו את כל הדברים האחרים שהם סובלים כי הם חושבים שהם אמורים לעשות זאת, כי הם לא יודעים שהם יכולים לבקש מה שהם רוצים ומה שהם לא רוצים. או שהם יודעים אבל הם לא רוצים להתמודד עם אי הנוחות שבביטוי עצמם. אולי אתה מרגיש אותו הדבר.

אני רוצה לשנות את זה כדי שכולנו נוכל ליהנות מקיום שליו ומקושר יותר. במקום להימנע מאנשים שמעצבנים אותנו בכך שהם עושים דברים שאנחנו שונאים, מה אם רק נגיד להם שזה לא בסדר? מה אם נבטא גבולות לא רק סביב הדברים הגדולים אלא גם הדברים היום-יומיים? ומה אם עשינו את זה בצורה כזו שכשקבענו גבולות זה שימש כגשר במקום גדר, או אפילו יותר טוב מה אם היינו יכולים לראות את הגבולות שלנו כמפה... מפה של כל אחד מאיתנו, של מה שחשוב לנו ומה אנחנו נהנים ומה לא.

הגבולות שלך הם מפה שלך

גבולות הם איך אנחנו מראים אחד לשני מי אנחנו. הגבולות שלך הם מפה שלך. הם מראים לאחרים מי אתה ואיך לאהוב אותך. הגדר גבולות כדי שתוכל לספר לאנשים...

• אני אוהב את זה.
• אני לא אוהב את זה.
• זה גורם לי לאי נוחות.
• זה גורם לי להרגיש נאהב.
• אני לא אסבול את זה.
• זה חשוב לי.
• זה נשמע טוב.
• זה מה שאני רוצה.
• זה מי שאני.

גבולות are a map of us. A map of who we are and the directions of how we can best connect and thrive with each other. That’s the poetic version. It’s the version that has made me fall in love and feel all ooey and gooey about boundaries. It’s true and real. And it’s in total opposition to the story most of us tell ourselves what it means to set boundaries.

איך שאני רואה את זה, הגדרנו את הגדר שלנו הרבה לפני שהצבנו גבולות. אנחנו מגנים על עצמנו מפני דברים שאולי לא נצטרך לסבול בכלל.

3 שמות הברה

מה יכול היה לקרות אם פשוט קבעתי גבול ומסרתי את הרצונות שלי

כשידעתי כמה אני רגיש לגבי אנשים ששרים לי יום הולדת שמח, יכולתי לציין בבירור גבול. יכולתי לעשות את זה כשאדם אחד מהכנס איחל לי יום הולדת שמח. באותו רגע יכולתי להודות להם ולומר שאני מעריך את איחוליכם. אני חייב לומר לך, זה גורם לי להרגיש ממש לא בנוח כשקבוצה גדולה שרה לי או עושה עליי עניין גדול. האם תפיץ את הבשורה ותודיע לכולם למקרה שלמישהו יש משהו מתוכנן? מה הדבר הכי גרוע שהיה קורה?

ייתכן שהאדם בקצה המקבל חשב שאני יומרני, אנוכי או ישיר מדי. או אולי היא תחשוב שאני רגיש ומנסה להימנע מתחושת אי נוחות ביום ההולדת שלי. או שהיא תתעלם ממני וכולם היו שרים בכל מקרה. ומה הדבר הכי טוב שיכול היה לקרות? הייתי מרגיש קרוב יותר לאדם שאיתו חלקתי את הגבול שלי על ידי שיתוף המפה שלי. הייתי מרגיש בטוח שאף אחד לא ישיר לי או יעשה עניין גדול מיום ההולדת שלי. אולי הייתי מבין שהחרדה שלי בכלל לא קשורה לבאולינג או לנעליים. זה היה שווה את הסיכון להראות לאנשים מי אני על ידי הצבת גבול. ועל ידי שיתוף עצמי אולי הייתי נותן לאחרים רשות לשתף את עצמם.

אני ממליץ לך לשתף את המפה שלך (להציב גבולות) או פשוט להביע את מה שהכי מתאים לך.

נ.ב. תודה רבה לחברתי היקרה מרשה שנדור שעזרה לי לספר את הסיפור הזה ואחרים. היא מספרת הסיפורים והמורה הטובה ביותר שאני מכירה .