חשבתי שאהיה מאושר יותר עם עוד. לא היה אכפת לי אם אצטרך לעבוד קשה יותר, או להשקיע יותר כדי להשיג את זה. חשבתי שזה שווה את זה. תגמלתי שבועות עבודה ארוכים בקניות ואחרי יום רע, טיפול תרופתי בהוצאות. לא ידעתי שזה מה שאני עושה, אבל אני יכול לראות את הדפוסים שלי די בבירור עכשיו, כשאני לא כל כך עסוק ומוסח.
רק לפני כמה שנים קצרות היו לי...
הדברים הגדולים
- בית: 2000 מר בית עם חצר, מוסך, עליית גג, סככה, גדר, סיפון
- שתי מכוניות בתשלומים חודשיים
רְהִיטִים
- שולחן אוכל עם שמונה כיסאות
- שולחן מטבח עם שישה כיסאות
- שולחן פטיו עם שישה כיסאות
- ריהוט סלון וחדר משפחה
- ריהוט חדר אורחים
- ריהוט משרדי
- עוד שני חדרי שינה מלאים ברהיטים
- עוד רהיטים במוסך שלא התאימו לבית
(גרנו שלושה בבית והיו לנו 20 כסאות אוכל.)
שמן קיק והריון בהריון
לבוש
- 3 ארונות מלאים בבגדים: שלי, של הבעל, של הבת
- ארון חדר אורחים מלא בבגדים (על גדותיו)
- ארון מסדרון מלא מעילים ובגדים אחרים (על גדותיו)
- קופסאות (הרבה, הרבה, קופסאות מלאות בבגדים) במוסך
- נעליים, אביזרים, תכשיטים - יותר מדי מכדי לספור או ללבוש.
(לבשתי 20% מהחפצים שלי 80% מהזמן.)
דְבָרִים
- ספרים: במשרד, בחדר המשפחה, במטבח, בסלון ובחדרי שינה
- תקליטורי DVD
- משחקי לוח
- ארונות מטבח עמוסי ריבות מלאים בטאפרוור, כוסות, כלים, כלי כסף, נרות...
- דברים משרדיים - לוחות מודעות, מדפסות, נייר, מדפים, בקופסאות, ארונות תיוק מלאים בנייר נוסף
- אָמָנוּת
- ציוד כושר
- ציוד ספורטיבי
- קופסאות של דברים שרק לעתים נדירות פתחנו באזור אחסון במוסך
- דברים שאני לא זוכר שמילאו את הסככה
- כל הדברים שהיינו צריכים כדי לטפל בכל הדברים
- שונות: הקטגוריה המסוכנת מכולם
(אם הייתם עוברים דרך הבית שלי, לא הייתם חושבים שיש יותר מדי. זה נראה בדיוק כמו הבית הטיפוסי של 2000 רגל רבוע מלא בדברים.)
כל מה שהיה ברשותי הביא למשכורת למגורים, פוליסות ביטוח יקרות להגנה על הכל, עשרות שנים של חובות, סופי שבוע של טיפול (כיסוח דשא, החלפת גדרות, הוצאת שלג, ניקיון, ארגון), תשישות... והרצון לעוד. הייתי כל כך מרותק למעגל הוצאות העבודה שלא יכולתי לדמיין דרך אחרת.
כשהתחלתי להסתבך ולהתייחס ברצינות לפשט את חיי, חשבתי שיש לי כל כך הרבה. אבל כשהסתכלתי על החשבונות שלי, והבנתי כמה אני חייב לכולם, הבנתי שאין לי הרבה בכלל. הבנקים היו הבעלים של הבית שלי, המכוניות, ואפילו החינוך שלי. חברות כרטיסי האשראי היו בבעלות חלק מהרהיטים שלי ואפילו הנעליים שלי.
באמת הסתובבתי בנעליים של מישהו אחר. ההבנה הזו הייתה אחת מהרגעים הרבים שלי.
היום אני שוכר דירה בשטח של 750 מר בעיר ובבעלותי רכב משנת 1999 עם 215,000 מיילים. אני חולקת ארון אחד עם בעלי ויש לי מיכל קטן נוסף לבגדים עונתיים. לבת שלי יש ארון קטנטן מלא בבגדים ויש לנו ארון חדר אחד שבו אנחנו שומרים את הנעליים, מעילי החורף, המטאטא והפחת.
חוק גובה מושב המאיץ
שמרנו על הדברים שתורמים לעשות את מה שאנחנו אוהבים, כמו בישול, טיולים וסקי. עדיין יש לנו אמנות על הקיר, ואפילו כמה דברים בקטגוריית השונות. יש לנו 5 כסאות אוכל במקום 20 ו-2 מהם מקופלים ותלויים בארון. עדיין יש לנו תמונות לסרוק וכמה פריטים סנטימנטליים מאוחסנים מתחת למיטה, אבל השארנו את רובם.
בסך הכל, אני מעריך ששמרנו פחות מ-75% מהחפצים בבית הקודם שלנו כשעברנו לפני 15 חודשים. יש לנו 75% פחות, אבל יש לנו יותר. אנחנו גם…
- להעריך יותר
- לבלות יותר זמן ביחד
- יש חלומות גדולים יותר על חללים קטנים יותר
- פחות מתחברים לדברים שלנו
- להבין את מיתוס הבעלות
אני עדיין רוצה עוד
אני רוצה יותר שמחה, יותר טיולים, טעימים יותר, ארוחות ביתיות, יותר נסיעות, יותר בהירות , יותר נתינה, ועוד אהבה. ואני יודע שהתשובה פחותה.
דרך תהליך הניקוי והצמצום, הבנתי שזה הרבה יותר מאשר לארגן את הדברים שלך, לרוקן את הארונות או לחיות בחלל קטן יותר.
מדובר ביצירת חיים עם מקום למה שהכי חשוב.